היא כל כך יפה, שרק מלהתבונן בה נהיה טוב על הנשמה. אחר כך מסתבר שהיא גם חכמה, רגישה, בעלת מחשבה מקורית, עם תחומי עניין לא שגרתיים והרבה ידע. כמה חבל שאין לה מושג מי היא.
זו הייתה ההתרשמות הראשונה מליאת, שהגיעה לרותי בנזינגר לסדרת פגישות של אימון-טיפולי.
האשה היפה בת השלושים וארבע, הייתה עייפה מהחיים כאילו שהיא חצתה את השמונים. שום דבר שניסתה לעשות בחייה לא עלה יפה. היא התחתנה והתגרשה. למדה ועזבה. עבדה ופוטרה או התפטרה. ללא בן זוג, ללא עבודה, חיה בבית הוריה – החיים נראו חסרי סיכוי. כמו באג במחשב היא הרגישה – שגם אם יש חיים עם דרך ועם הגשמה, משהו בה כל כך פגום, שהיא לא יכולה לגעת בהם.
היום היא סוף סוף מחייכת, מודעת לערכה. עם עבודה מסודרת, לצדה גבר שאתו היא עומדת להתחתן בקרוב ולבנות משפחה. כל מה שרציתי – היא אומרת, מי היה מאמין ששבעה חודשים של טיפול יעזרו לי להגיע לכאן.
אז איך זה קורה באמת? האם יש נוסחת קסמים שהופכת אנשים מבולבלים, חסרי דרך, לבני אדם בעלי תחושת ערך ומטרה?
ליאת: "היום, בדיעבד אני יכולה לומר שעד לטיפול אצל רותי, פשוט לא לקחתי אחריות. לא רק בנוגע לתחומים האופרטיביים בחיים, אלא על עצמי ועל אושרי בכלל. כאילו שזה לא היה בידיים שלי. כאילו שהחיים נפלו עלי. הגישה שלי לחיים הייתה ילדותית. הייתי ממורמרת ומלאת טענות , כאילו שמישהו אמור לבוא ולסדר את החיים בשבילי. בפגישות עם רותי הצלחתי לראות את זה, לא רק באופן שכלי, אלא גם באופן רגשי. רותי קראה אותי מבפנים. כל האווירה בחדר שלה, הישיבה הנינוחה על כריות, בתוך חדר רך, נעים, עטוף בבדים רכים, הכתיבה במהלך הטיפול, הנשימות, השיחה בינינו – אפשרו לי להיפתח ולבחון את הדברים לעומק, בלי לפחד לגעת בעצמי ובמה שמעכב אותי בחיים."
הסיפור של ליאת, כמו של כולנו, מתחיל בילדות. בת למשפחה טובה. אבא עורך דין נחשב. אמא מזכירה בבי"ס. סוג של ילדת שמנת מפונקת, שקיבלה הכל.
" הכל", אומרת ליאת "אבל על תנאי. הייתי צריכה לעמוד במשימות, להתאים את הרצונות שלי למה שאבא שלי, שהיה הדומיננטי והקובע בבית, רצה וחשב שכך נכון. כבר בתור ילדה ניגנתי לא על הכלי שרציתי לנגן – גיטרה, אלא על הכלי שהוא חשב שאני צריכה לנגן – פסנתר. תמיד היו סיבות טובות למה הדברים צריכים להיעשות בצורה הזאת ולא בצורה אחרת. הבנתי שהרצון שלי הוא בעייתי ולא נכון. שיש דרך נכונה שאני צריכה ללמוד אותה, כי אני לא מסוגלת לחיות אותה באופן טבעי."
רותי בנזינגר מסבירה: "ליאת פיתחה, מה שאנחנו קוראים 'אני כוזב'. לא ניתנה לגיטימציה לאישיות האותנטית שלה, לנטיות הטבעיות שלה ולערך העצמי שלה. היא חיה בתסכול מתמשך, והלכה והתרחקה מעצמה עם השנים. כשהיא הגיעה אלי היא הייתה מאוד מבולבלת, מדוכאת, ממש עלה נידף ברוח.
היא צרכה אלכוהול בכמויות מפחידות ולא ידעה לאן היא ממשיכה מכאן. היא לא חיה במתאם למי שהיא, היא לא ידעה מי היא, מה היא שווה ולמה היא מסוגלת. היו פעמים שהיא לא האמינה שיכול להיווצר שינוי והיא שקלה להפסיק את המפגשים, לברוח - כמו שהיא רגילה כשיש קושי. אני שמחתי על ההתעקשות שלי להוציא את המיטב ממנה."
ליאת: "הגעתי לרותי בעקבות המלצה חמה של חברים. גם לפני זה הייתי בטיפולים פסיכולוגיים, אבל תמיד זה היה נקודתי. משהו שאיפשר לי להתמודד עם משבר מקומי ואחר כך שגרת החיים חזרה לסורה. לא היו לי כלים להמשיך הלאה ולבנות את עצמי. כל מערכת יחסים שהייתה לי עם גבר הסתיימה במפח נפש. הייתי מאוד תלותית. אם מישהו מצא חן בעיני, פחדתי פחד מוות שהוא יעזוב אותי. זה גרם לכך שהייתי מתקשרת אליו באובססיביות, מקנאה, מלחיצה, מבטלת את עצמי מול רצונותיו, רק שיישאר. מי שכבר נשאר ואהב אותי, בדרך כלל אני לא רציתי אותו ועזבתי."
רותי: "ליאת חיה עם אמונות שקיבעו אותה בפחד והימנעויות, בעיקר במערכות יחסים עם גברים. בגלל הרקע שלה עם אביה והמסרים שלו, היא מאוד העצימה תכונות חיצוניות של גברים כמו: השכלה, מעמד ותארים והפחיתה בתכונותיהם הפנימיות. ההעצמה המוגזמת של כל מי שנראה ראוי ומכובד בעיניה, לא נתנה לה סיכוי ליצור מפגש אמיתי עם גברים. היא התבטלה בפניהם או שהתנכרה להם – אם לא ענו על הציפיות החברתיות שאותם הפנימה. היא לא סמכה על עצמה ועל היכולת שלה לפתח מערכת יחסים כנה, פתוחה ומשמעותית. היא לא הייתה מסוגלת לייצר אינטימיות אמיתית, כי לא הייתה לה אינטימיות עם עצמה. אמא שלה הייתה מודל חיקוי לאישה פסיבית שחיה בצל בעלה. ליאת חיה את המודל שקיבלה, כי לא היה לה מודל אחר. היא הייתה חייבת לבנות מודל כזה מתוך עצמה. לגדל את עצמה מחדש. זה משהו שקורה לברי המזל בינינו באמצע החיים. אנחנו מבינים שעד היום חיינו מודלים שירשנו, ושאם אנחנו רוצים לנצל את חופש הבחירה שלנו, אנחנו חייבים להצמיח לעצמנו ובעצמנו מודל חדש. זו עבודת מודעות אינטנסיבית וכלל לא פשוטה, אבל מאוד מאוד מתגמלת. היא עושה את ההבדל בין לממש את החיים לבין להחמיץ אותם."
במפגשים הראשונים של הטיפול החלה ליאת לעשות הכרות אמיתית עם עצמה. להתבונן בעצמה, ביכולותיה, בערך שלה. את הסיסמאות של מה שצריך ואיך צריך, החליפו תובנות אמיתיות - מה היא אוהבת לעשות, מה מושך אותה, מה החזון שלה לגבי עצמה, איפה היא בורחת ומוותרת לעצמה, אילו רציונליזציות היא בונה על מנת להימנע מלהגשים את עצמה.
ליאת: "לא רק שהייתי בודדה ללא בן זוג, גם עבודות החלפתי בלי סוף. כל עבודה שעממה אותי. הרגשתי שאני לא מסוגלת להמשיך יום אחד נוסף. כל פעם למדתי משהו אחר וניסיתי להתעסק במשהו אחר. פעם קוסמטיקה, פעם עיצוב ופעם אחרת גרפיקה. גם הלימודים וגם העבודה לא החזיקו מעמד. התחושה הייתה שנמאס לי, שאני לא מסוגלת יותר."
התובנות שעלו בטיפול הולידו החלטות, שינויי התנהגויות ובעיקר תוצאות. החיים של ליאת החלו להשתנות.
רותי: "ליאת חיפשה מה נכון לעשות, במקום לשאול את עצמה מה היא אוהבת לעשות. זה קשור בחוסר האותנטיות ובתחושת חוסר הערך שפיתחה, בעקבות החינוך הנוקשה והלא מאפשר שקיבלה. היא גם ציפתה שהעבודה תפצה אותה על העדר המימוש בחייה, וכשזה לא קרה, היא ברחה. היום ליאת מסוגלת להסתכל על הדברים בצורה יותר מאוזנת. בשלב ראשון היא פיתחה משמעת עצמית, שמאפשרת לה להתפרנס, בעוד שהמימוש העצמי מתבטא בתחביבים שקרובים ללבה, גם אם אלו אינם מביאים לה תועלת מיידית".
ליאת: "תמיד אהבתי לרקוד. לא חשבתי שבגיל 34 אני אתחיל לרקוד ריקודי בטן. סתם ככה בשביל הכיף שלי. אני חונכתי שאני צריכה לעשות דברים שיש בהם תועלת, הישג וכבוד. אז מה פתאום ריקודי בטן. בפגישות עם רותי הבנתי שמותר לי לעשות הכל. שאלו החיים שלי ושאני צריכה להזין את הנפש שלי, על מנת לחיות ולא רק להיות בחיים. התחלתי לרקוד ולשיר ואני אפילו לוקחת שיעורי גיטרה, כי תמיד רציתי לנגן גיטרה ולא פסנתר."
רותי: "ליאת החליפה את הראיה הילדותית לחיים, שבה היא התנדנדה בין ריצוי מוחלט לחוסר אחריות מוחלטת, בראייה בוגרת ומאוזנת, המאפשרת לה להתמודד ולקחת אחריות, תוך גילוי של משמעת עצמית, ומצד שני להרשות לעצמה ליהנות מהחיים. היא סוף סוף מחבבת את עצמה ויודעת שהיא בעלת ערך ושיש לה מה להציע לעצמה ולסביבתה, גם בלי להתחפש ובלי לנסות לרצות כל העת".
במהלך פגישות האימון הטיפולי עם רותי, ליאת החליפה את ההתעסקות עם הכעס, התסכול, המרמור והבושה, בדבקות במשימות וביעדים שהציבה לעצמה.
רותי: "הטיפול עובד בשני מישורים. במישור הפיזי, החווייתי והרגשי היה צריך לשקף לליאת את שפת הגוף שלה. היא פשוט ישבה מכווצת ולא נשמה. היה צריך ללמד אותה לנשום. עד כמה שזה נשמע תמוה. היכולת לקחת אוויר, למלא את הראות ולפלוט אוויר, מרגיעה את הגוף ומזינה את הנפש. היא מאפשרת לאדם לצאת ממצב פיזי שבו הוא נתון כל הזמן בלחץ ובאיום הישרדותי. הנינוחות הפיזית והרגשית, ההבנה של הסיבות שבגללם היא מקובעת ומבוהלת והיכולת ליצר תסריט אחר במו ידיה – יצרו את השינוי".
ליאת: "מהרגע שהבנתי בלבי ולא רק בשכלי, שיש לי אפשרות להחליט איך יראו חיי, התחלתי לפעול. מהרגע שקישרתי בין התחושות שלי וההתנהגויות שלי לנסיבות חיי – הצלחתי לגרום לעצמי לנהוג אחרת. הנה היום אני חיה עם גבר שאני מאוד אוהבת ועומדת להקים אתו משפחה, אבל התקשורת שלנו היא בגובה העיניים. חיי אינם תלויים בו, אני לא אחוזת אימה שהוא יעזוב. אני יודעת שהזוגיות שלנו נבנית מהתרומה של שנינו ואני מביאה את עצמי לידי ביטוי, מעשירה את הקשר. זה לא רק תיאוריה. זה אמיתי. זה איפשר לי, לראשונה בחיי, להרגיש מאוהבת, בלי להיות מבועתת שעוד רגע עומדים לנטוש אותי, כי אני לא שווה כלום".
רותי: "ליאת גם בגיל 34 המשיכה לחיות במצב רגשי של הילדה הקטנה והנזופה של אבא. היא לא שמה לב שהשנים חלפו ושהיא כבר אדם ברשות עצמו, היא אפילו המשיכה להתגורר בבית הוריה, לאחר שהתגרשה. ברגע שליאת התחברה לגילה הכרונולוגי ולעמדתה הבוגרת, גם אביה קיבל אותה ככזאת וכיבד את רצונותיה, פרטיותה ודעותיה".
ליאת: "אחד הדברים שעזרו לי ביותר להפנים את הטיפול זו הכתיבה במהלך הטיפול. לפי שיטתה של רותי אני יושבת וכותבת תובנות שעולים לי, משימות שאני לוקחת על עצמי, החלטות חשובות. באחד המפגשים כתבתי: 'בפעם הבאה שאבא יגיד לי: ליאתי תנגני לנו משהו על הפסנתר, אני אגיד לו: אבא, אני לא אוהבת לנגן על הפסנתר. ולא אתיישב ואנגן משהו תוך כדי חריקת שיניים, כפי שהייתי נוהגת לעשות.' ואכן, כך היה. שבוע אחרי שכתבתי את הדברים, אבא ביקש, ואני אמרתי לו בפשטות ובישירות, בלי כעס - אבא זה לא מתאים לי. להפתעתי הוא קיבל את זה ברוח טובה. אני חושבת שיותר ממה שהוא לחץ עלי להיות ילדה ממושמעת, אני לחצתי על עצמי להמשיך להיות כזאת".
רותי: "הכתיבה במחברת היא סוג של עוגן, שמאפשר למטופל לחזור לטיפול ולמסקנות, שעלו בו, בכל רגע של משבר ומצוקה בחיי היום יום. המשמעות של זה היא עצומה. זהו כלי עזר שמאפשר לא לסטות מהמשימה ולא להתבלבל כשהסיטואציות בחיים מביכות ומעוררות שוב את ההרגלים שמהם מנסים להפטר".
ליאת: "אמנם הכרזנו על סיום הטיפול, אבל הדלת פתוחה לפגישות חיזוק. אני מפוקחת ויודעת שהקיבעונות מהילדות חזקים, וכמו קפיץ גוררים אותנו חזרה אחורה, כשאנחנו נתקלים בקושי. כמו שאומרת רותי - צריך לתחזק את המודעות. אז יש לי את המחברת ואת ההחלטות וההנחיות שכתבתי לעצמי ואני עובדת אתם יום יום, אבל מעודד אותי לדעת שאם אזדקק מפעם לפעם למפגש חיזוק ואפילו חד פעמי, מבלי להתחיל שוב סדרת טיפולים, זה יהיה אפשרי".
בעוד חודשיים - קול ששון וקול שמחה. ליאת תעמוד מתחת לחופה.
רותי: "אין ספק שרגע כזה, הוא רגע מרגש ונפלא עבורי כמטפלת. אני רק הייתי המראה עבור ליאת - לראות איזו אישה מעניינת ומדהימה טמונה בתוכה. האימון הטיפולי עוזר לנקות את האדים מן המראה, על מנת שנראה את עצמנו בלי הפרעות. כפי שמגיע לכל אחד מאתנו".
